השיקול במה לבחור למערכת לשימוש כפול כזה הוא פשוט – ככל שהמוזיקה היא האלמנט הקובע יותר והחשוב יותר עבור המשתמש, תהיה ההשקעה ברמקולים הקדמיים גבוהה יותר, וזאת על פי הקריטריונים של בחירת רמקולים למוזיקה, כפי שתוארו למעלה. הסאב-וופר והרמקולים האחוריים יהיו פחותים בחשיבותם ככל שלמוזיקה תפקיד חשוב יותר עבור המשתמש, הוא יכול להתפשר עליהם יותר, עד כדי ויתור על הסאב-וופר וצמצום התקציב לרמקולים האחוריים למינימום שבמינימום. הסנטר דורש אמנם השקעה סבירה, כדי שלא יהיה נחות מידי יחסית לרמקולים הקדמיים, אך שוב – ככל ששעות העבודה שלו נמוכות יותר אפשר להשקיע בו פחות.
הסאב-וופר
הסאב-וופר נועד להעביר תדירויות נמוכות במיוחד, מקובל להתייחס לתדירויות מתחת ל -40 הרץ כתחום העבודה של רמקול כזה.
סאב-וופר שאינו איכותי מספיק, או שאינו מותאם היטב למערכת – כפי שקורה אצל כמעט 100% מהמשתמשים – יסבול מאחת או משתי הבעיות הבאות:
- צליל עמום, מהדהד ובלתי ברור עקב הווצרות גלים עומדים בחדר.
- באס הנשמע מנותק לחלוטין משאר טווח התדירויות, בלתי הומוגני, שאינו מתמזג עם המוזיקה או הפסקול.
בעיות אלה מוחרפות במיוחד בשנים האחרונות, בשל נטיית יצרנים רבים להוסיף את מה שהם קוראים לו “סאב-וופר”, למערכות הכוללות רמקולי מדף קטנים, ולטעון כי תוספת זו משלימה לרמקולים אלה את כל תחום התדירויות הנמוך. יחידות סאב-וופר אלו צריכות להתחיל לפעול מתחום תדירויות של 120 הרץ לפחות, ולכן אינן מסוגלות לכסות בצורה מדויקת גם תחום זה וגם את תחום הבאס התחתון האמיתי – 20 עד 40 הרץ.
התוצאה היא אחת משתיים: או שסאב-וופר כזה מכסה היטב את תחום התדירויות של הבאס העליון (40 עד 120 הרץ) – אם הוא בנוי ומתוכנן נכון, או שהוא מכסה את תחום התדירויות הנ”ל בצורה לא טובה – אם הוא מתוכנן לא נכון, או שהוא מנסה לעבוד גם בתחום התדירויות של הבאס העליון ושל הבאס התחתון גם יחד – ואז הוא ישמע בהכרח רע. בשני המקרים הראשונים שתיארנו, הרמקול כלל אינו סאב-וופר (למרות שהיצרן קורא לו כך) אלא פשוט וופר. במקרה השלישי, הרמקול אכן ראוי לכנוי סאב-וופר, אבל הוא ישמע בהכרח רע במצב זה, כיוון שממברנה שאמורה להיות מסוגלת להוציא סיגנל נמוך באמת (20 הרץ ומטה) תהיה איטית מאוד ותכניס עיוותים וחוסר דיוק רב בתחומי התדירויות הגבוהים יותר של הבאס העליון. האפשרות הרביעית והאחרונה, שיצרני מערכות כאלה אינם מספרים עליה, היא סאב-וופר שיהיה גם בעל איכות טובה וגם ירד ל – 20 הרץ ומטה. אבל סאב-וופר כזה יכול לעבוד רק מאזור ה – 40 הרץ בגבול העליון שלו, ולכן ניתן לחברו רק לרמקולים גדולים עם באס טוב משל עצמם.
בעיה נוספת עם הסאב-וופרים – גם כאלה שהם בעצם וופרים וגם כאלה שהם סאב וופרים אמיתיים – היא התאמתם לרמקולים האחרים במערכת. זהו נושא מסובך במיוחד, שלא כאן המקום להיכנס אליו, אולם ניתן להכליל ולהגיד שכדי שמערכת כזו תעבוד היטב, הסאב-וופר צריך להיות בנוי נכון, להיות מצויד במפצל תדירויות יקר ואיכותי, ושיש להשקיע הרבה מאוד שעות בכיוונו ובהתאמתו למערכת.
סאב-וופר “on a budget” הכרחי באמת רק לסוג אחד של משתמש – מי שחייב באס נמוך בכל מחיר, גם אם זה יהיה באס לא מדויק ועל חשבון האיכות הכללית. או במילים אחרות – למי שעושה מסיבות רועשות מאוד, שומע מוזיקת האוס, טראנס וכו’. או, כמובן, מי שרוצה לשמוע פיצוצים ורעידות בקולנוע ביתי ואינו מוטרד מכך שהתוצאה המתקבלת אינה “אמיתית”. בכל מיקרה, אפקטים בסרטים מסונתזים על ידי מחשב ואינם נאמנים לאמת.
מה צריך, אם כך, לעשות מי שאינו מוכן לפשרות כואבות בתוצאה שהוא מקבל בבאס של המערכת? ובכן כך:
- לקנות רמקולים קדמיים שיורדים נמוך בבאס – למרות שהגדרות היצרן לא ממש רלוונטיות לחדר מגורים/מוזיקה, מדובר בלא פחות מ – 30 או 35 הרץ (3 dB +).
- אם רוצים תוספת באס, יש להוסיף לרמקולים אלה סאב-וופר איכותי – ורצוי מאד כזה המומלץ על ידי יצרן הרמקולים.
- רצוי להשקיע בשני סאב-וופרים זהים כדי להקטין את עומס הגלים העומדים בחדר.
- יש להשקיע הרבה מאד עבודה במיקום ובכיוון נכון של הסאב-וופרים – בדרך כלל מדובר בחודשים של כיוון מכיוון שצריך לחיות עם התוצאה של כל שינוי כזה פרק זמן לא קטן.